מחשבה מתבדרת >> מחשבות אקראיות וכמעט אקראיות על פוליטיקה, טכנולוגיה ודברים אחרים

קזוס בלי, (בלטינית: עילה למלחמה), מונח מדיני המציין מעשה או צעד המהווים עילה ליציאה למלחמה.

מקור המונח הוא אומנם מהתקופה הרומית – אז היה נהוג להצהיר מה הסיבה שבגינה אתה מכריז מלחמה (ואף על פי טענות מסויימות היה נהוג לשלוח הודעה מסודרת בנושא – בניגוד לאגד טנקים שמתייצב זר שמתייצב מחוץ לחלון ביתו של נשיא המדינה המותקפת כפי שזה עלול לקרות בימינו) ואף לפרט איך ניתן למנוע אותה, סתם למקרה שהצד השני רוצה לחסוך את כל הבלאגן. אומנם מקור המונח רחוק, האימפריה הרומית איננה עוד, אך גם כיום המונח ממשיך לשמש חוגים מסויימים (בעיקר משפטיים) והמציאות – היא מספקת לנו דוגמאות למכביר.

דוגמא אחת כזו (הנראית כאילו היא נלקחה מספר לימוד במשפט בין-לאומי) הזדמנה לידנו רק בשבוע החולף, עת התעוררנו בבוקרו של יום שלישי והתבשרנו כי הנהגת המדינה שלנו יצאה להרפתקה בלב ים – והסתבכה עד מעל הצוואר. לדעתי לא יהיה זה מוגזם שלציבור הקוראים נמאס לשמוע על המשט מתישהו ביום רביעי – לקראת אחר הצהריים, סביר להניח. אין בכך רע כמובן, כי אינני מתכוון לדבר על המשט, לא ישירות בכל מקרה.

לפני שממשיכים אני חייב בגילוי נאות – הדעה שנקטתי לגבי ההתרחושיות סביב המשט לא הייתה הדעה הפופולארית, בשפת המעטה. בשעות וימים שבאו אחר כך ניהלתי עשרות ויכוחים, דיונים ושיחות בנושא, כתבתי מאות (ואולי אף אלפי) מילים.

אחד הדברים היפים (והמפחידים) הקורים כל פעם שמדינתנו מוצאת את עצמה בתסבוכת רצינית הוא המהירות בו רוב חילוקי הדעות המשסעים את החברה שלנו בדרך כלל נעלמים והרוב המוחלט מתיישר מאחורי דעה אחת – המביעה תמיכה בלתי מסוייגת כמעט. זה התחיל כבר ביום שלישי כאשר התחילה לחלחל ההבנה שישנו שדה קרב אחד לפחות שאותו ממשלתנו מזניחה – שדה הקרב התודעתי. חיש מהר התמלא הפייסבוק בסטאטוסים תומכים ומגנים, קבוצות המציגות “עובדות” (חלקן מסולפות) וקוראות להחרים את הטורקים וכן הלאה. כל סרטון שהופץ ע”י דובר צה”ל שוכפל בפייסבוק עשרות פעמים וכמעט ולא נרשמו ויכוחים. הרוב המוחלט התגייס למלחמה – ולפחות אצלנו פנימה ההסברה עבדה מצויין.

אך גם לאלו מאיתנו שדעתם הייתה שונה מדעת הרוב היתה זו עילה למלחמה – למול דעת הרוב התומכת ונטולת הביקורת, הם התייצבו והתחילו לשאול שאלות קשות (כאלו שהתקשורת לא טרחה לשאול למרות שמעטים הם אלו שלא יסכימו כי היה עליה לשאול). למען האמת היה מפחיד להיות בצד הזה. פרק הזמן שעבר מרגע השמעת הדעה הלא פופולארית ועד השלב שבו נזרקו כינויי גנאי (וגרוע יותר) כלפי משמיע הדעה הלך והתקצר באופן פלאי ומפחיד, ומעטים היו אלו שניסו להתמודד עם הטענות שהעלו בעלי הדעה הלא ופופולארית.

אבל השיא היה אלו ששאלו בתמימות מדאיגה “אם אתם כל כך פטריוטים, איך זה שאתם מבקרים ולא תומכים?” ולהם אני רוצה לענות מעל דף זה. להיות פטריוט, ואף יותר מזה להיות אזרח אחראי, במדינה דמוקרטית אין משמעותו להסכים באופן אוטומטי לכל מעשה של הממשלה ולתמוך בה באש במים. אזרח הנוהג כך מועל בתפקידו ויותר מכך – פוגע בתפקוד המדינה. גדולתה של הדמוקרטיה הוא ביכולתה להכיל מגוון רחב של דעות, לרוב סוטרות ולעשות את זה בשלום. תפקידו של האזרח הוא בין השאר לבחון את מעשי מדינתו ולהעיר את עיניה כאשר היא טועה לדעתו – כאשר המדינה זוכה לתמיכה אוטומטית והביקורת נעדר, כיצד יוכל האזרח להעיר עיני מדינתו למנוע ממנה לשגות? מה הוא ערכה של הדמוקרטיה, אם כן, במצב זה?

פורסם לראשונה בגיליון 26 של “בקול רם

  1. drag0nr3b0rn posted this
blog comments powered by Disqus