מתוך כל החבר’ה, מוניקה סקס. אני מקווה שהשורות שבחרתי לצטט מהשיר הזה מעוררות בכם צמרמורת, הן אמורות.

^{הערה מנהלתית לפני שמתחילים: הפוסט הזה עוסק ברובו בארועים שעוד מתבררים בחדרי החקירות של המשטרה ובבתי המשפט. אני מאמין גדול בעקרון על פיו אדם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. למרות שהפוסט כתוב כאילו האשמה כבר הוכחה בכל המקרים המוזכרים, זה נעשה מטעמי נוחות בלבד - ואשמח אם בעוד אי אלו שנים כאשר התהליכים המשפטיים יושלמו אצטרך לערוך אותו כדי לתקן מידע שיתברר ברבות הימי כשקרי ולא מדוייק, משום מה לא נראה לי שזה יקרה (ולא כי אני אשכח או לא אטרח לחזור, אלא כי פשוט לא יהיה מה לתקן). בכל מקרה הפוסט הזה יעסוק בעקרונות, את הדוגמאות קל יחסית להחליף.}

זה מתחיל מרב שעושה “תיקון”, ממשיך במשורר - הומוניסט מהולל - אשר מהרגע שהצהיר כי הוא ליברל החליט כי להיות אדם הוא חדל, ממשיך משם לשני ילדים - בני 13! - ונערה במגרש חניה ונגמר בכותרת - “13 נערים הפכו נערה לשפחת מין 3 שנים” - משהו בחומות הציניות שלך נסדק, נשבר. כבר מזמן התכוונת לדבר על פרשיות יצחק לאור ומוטי אלון (התארים שלהם כבר לא משנים, עתה הם רק טורפים) ועוד יש לך מה להגיד, אבל פתאום יש משהו אחר - לא סובל דיחוי. כתב אשמה.

רצח אופי - צועק המשורר, שרצח נשמה. הוא ילד מעורר בנפשו ונקמני - צועק הרב, שרק תיקן תקלה ונתן תמיכה. הם בני טובים - טוענים ההורים, על ילדיהם היושבים על ספסל הנאשמים (ואיך לא? הרי הטובים הם אותם הורים - מה הם יודו עכשיו שהם לא כאלו טובים?). הכל היה בהסכמה - הידיים הקשורות, האלימות, הסיגריות, האימה - טוענים הנאשמים. היא פבוקטיבית - זו היא, הקורבן, אשמה - נשמע קולה של החברה המזועזעת כולה (כאילו ניתן להצדיק בכך את הסטייה, כאילו שאין זו החלטה שלה ורק שלה לבחור באיזה שמלה היא תמשמש את זכותה לצעוד ברחוב בבטחה).
ואז רגע של בהירות, זה הכל החינוך אומרים ההורים - הם לא ידעו שזה אסור, אף אחד לא לימד אותם; בתי הספר אשמים. הם שוכחים שהחינוך מתחיל בבית, בית הספר הוא רק ניסיון להטמיע מעט ידע, כישורים ואולי קצת ערכים - חינוך - מקובלים בחברה שהתפספסו, אבל מה שנותנים לך בבית הוא מה שמגדיר אותך. ההורים ממשיכים, אתם לא מבינים, משהו נורא קרה “הם בני טובים, כאלו שמתגייסים לקרבי“… שורות השיר מהדהדות מעבר לחומה הסדוקה - והזעם שוטף אותך.

אתה כבר יודע איך זה יגמר. חקירות בחדרי המשטרה. חקירות מעל דוכן העדים, חקירות צולבות וכואבות שיכריחו אותן לחיות מחדש כל שניה וכל שניה, ועוד קלישאה ועוד, ובלסוף עסקת הטיעון הנוראה. אחר כך תבוא דממה, כל אותם אלו שהזדעזעו - כאילו בשתיקתם לא הייתה תרומה - יחדלו ויעברו למהומה הבאה. השכנים, המכרים - נשמות טובות כולם - יעלמו, כי קשה ולמי בכלל יש כוחות וכאשר הם יראו אותה מבטיהם יתמלאו מבטים וגם קצת סלידה - “הזונה…” - כאילו יש בזה משהו רע, כאילו זה בכלל היה מבחירה. כאילו העובדה שהם לא על ספסל הנאשמים אומרת שלא דבקה בהם האשמה.

זה לא מה שטורד את מנוחתך, לא זה מה שסדק את החומה, הרי זה הכל אצלם, אצל השכנים - אצל הדתיים, הרדיקלים השמאלנים, התל אביבים הפלצנים והצפוניים. לך, בחוג חבריך זה לא יקרה - אבל זו בדיוק החשיבה שגרמה לסדק בחומה שלך.

אז אתה בוחר את הבמה הכי פומבית שלך, ומפרסם קריאה. לחברה שמסביבך -
אלימות היא אלימות, לא משנה אם היא מילולית, פיזית, מינית, רגשית - טרור רגשי פוגע לא פחות מדחיפה או סתירה, לפעמים הרבה יותר. סמנו את גבולות הגזרה שלכם ושמרו עליהם מכל משמר - הדפו כל אוייב המתקרב, ואל תהססו לצאת להתקפה, לחשוף ולהתלונן. אני יודע שקל לדבר והדרך היא אף פעם לא קלה - אך זה עדיף על למצוא את עצמך כותרת ראשית, חלק מסטטיסטיקה, ואני רוצה להאמין שתמיד יהיו שם אלו שיתמכו, יעשו כל מה שהם יוכלו כדי לעזור ובעיקר לא ישתקו. אני רוצה להאמין שאני אהיה בין שורותיהם.