מתוך תנשב הרוח, מאת הבילויים.

כמו ששרים הבילויים - באמת שניסינו, ניסינו מאוד, להוציא כל בדל וקמצוץ של לגטימציה מהדרישה הפלסטינית לזכות השיבה - לא, לא רק בימין, גם באותם חלקים נרחבים מהשמאל המוכן לקבל על עצמו לאום. ההסכמה הייתה מקיר לקיר, להכרה בזכות השיבה יכולה להיות רק אחת מבין שתי משמעויות - סופה של מדינת ישראל היהודית או סופה של מדינת ישראל הדמוקרטית. אז ניסינו.

אבל הם נכנסו, מלווים בשוטרים - שחבריהם רק סיימו לפנות את המשפחות ממה שבעוד דקות הם יקראו לו ביתם, וזרקו אותם לרחוב - חמושים בצו בית המשפט (בו הם ישתלחו למחרת, כאשר יפסוק נגד דעתם) חברם היקר. הם - התושבים הטריים, הפוליטיקאים הממולחים והשופטים - לא שמים לב, מפספסים, את העובדה העצובה כי הצו מבוסס על מסמך טאבו עות’מאני מלפני כ130 שנה. המספר לא נתפס.

אני לא מדבר פה לעת עתה על צדק, לא מדבר על מראית העיניים ואף לא על ההתנהגות המבישה של המשטרה, אני רוצה לדבר על ההגיון. אף אחד לא חשב על כך שגם אם האדמה הזו נקנתה בדין, היא כבר עברה כמה ידיים - בחסות חוק אחד, או חוקים שונים - וישנו רק עקרון אחד אשר יכול להצדיק את שובם של “הבעלים” הקודמים, הישר מהעבר שחלף לפני 130 שנים ותוך התעלמות בוטה מהעדרות של מעל 60 שנה והעובדה שלנכס בעלים חדשים - ברציפות, מזה מעל 50 שנים; זכות השיבה שמו.
והשאלה שאותי מטרידה היא פשוטה - מה יקרה עכשיו כאשר יבוא פלסטיני קשיש, או בניו, יציגו לבית המשפט המכובד מסמכי טאבו מלפני 160 שנים, יציגו הוכחות גם לכך שברגע המכריע, בסוף שנות ה-40 הם, או משפחתם, בנכס נמצאו ועזבו רק מאוחר יותר - ובזכות אותו עקרון, זכות השיבה, ידרשו כי תושב להם הבעלות על הנכס. כיצד ירגישו וכיצד יפסקו אז כבוד השופטים? האומנם דין אחד לכולם?

העיקר שבינתיים הם מחללים, מזמרים ואת מטלטיהם מכניסים לבתים, בליווי שוטרים וצוים - קדימה הם לא חושבים. הם לא רואים שבעצם כך, בשמחתם, בשנת 2009 בואכה התש”ע בשייח’ ג’ארח נוסדה זכות השיבה.