| — |
- ג’ון לובוק שוב שבועיים עוברים להם בזחילה איטית - כזו שאתה בכלל לא שם שהיא מתרחשת - והנה הם חלפו להם, יותר משבועיים, מאז הפוסט הקודם. זה לא שלא שמת לב, כבר שלושה ימים פתוח אצלך טאב עם התחלה של פוסט - וגם לפניו היו כמה. זה לא קרה. איפה הם עכשיו? איפשהו בין עשרות הטאבים שפתוחים לך בשלושת חלונות הדפדפן שלך. אומרים ששינוי הוא טוב. וזה לא שחסרים לך שינויים לאחרונה - בדיוק סוג של עברת דירה לחדר חדש במועונות, ועם החדר החדש בא גם שותף חדש ושכנים חדשים, אתה מרוצה מכל העסק. גם המבחן ההוא שהעיב לך על החיים עבר לטוב ולרע, נשארו רק עוד כמה מבחנים קטנים - שיפורי ציון, שעלולים להיות חיים ומוות בשבילך - ואפס מוטיבציה לשבת וללמוד אליהם. עיר הבירה? היה נחמד מאוד, תודה. לשבת בפאב על בירה עם אנשים טובים? בכיף אין בעיה. לצאת לריצה בערב שישי הירושלמי הקריר - חוויה מדהימה, תחזור עליה שוב פעם. ועדיין כאשר אתה נכנס למיטה ועוצם עיניים מין שקט שכזה עוטף אותך, משהו חסר. פרוייקט חדש ומלהיב, חיים חסרי דאגה, עבודה? יש מבחן ללמוד אליו - ובמקום זאת אתה מבלה חצי יום בקניות וסידורים, פייסבוק וטוויטר - ובין לבין דוחף איזה פרק של פולישוק. ועכשיו באמצע הלילה אתה יושב וכותב זרם תודעה בבלוג ההוא שלך - זה שקצת שכחת, ששבועיים כבר לא עדכנת. אולי אתה צריך חופשה? (למרות שזה לא שאתה עובד קשה מדי לאחרונה) ואולי פשוט לסגור כמה חלונות של דפדפן, לנתק את הטלפון ולצאת החוצה להזרק בדשא - עם רוח הלילה הירושלמית מלטפת אותך - ככה ל30 מחוץ לזמן, מחוץ למציאות שאיי שם, איפשהו עמוק, מטרידה אותך? ואולי מה שאתה קורא לו עבודה זו בעצם מנוחה ומרוב שנחת נפלת לעצלנות, והגיע הזמן לקצת עבודה, לנוח מהמנוחה? |
מנוחה היא לא עצלות. לשכב לעיתים על דשא, בצל עצים ביום קיץ, ולהקשיב לרשרוש המים, או לצפות בעננים צפים לרוחב השמיים, זה בשום פנים ואופן לא בזבוז של זמן.
“
